כרך כ"ט, חוברת 3

במאמר זה עקבתי, לפי הבנתי, אחרי חשיבתו של ביון ביחס למיתוס של אדיפוס. ביון מקבל ומעריך את הניתוח של פרויד, אך יחד עם זאת הוא מציע נקודת מבט שונה. ביון סבור שניתן לקרוא את המיתוס הזה לא רק דרך נקודת המבט של המיניות, אלא גם דרך הדרמה של המשאלה החזקה של האדם לדעת ולחקור את הלא ידוע. הדרמה הזו מורכבת משום שבצד הרצון לדעת ולגלות את האמת, מצוי גם הפחד מגילוי אמיתות קשות ומעוררות חרדה. אדיפוס סבר שהוא כול יכול וכול יודע. כאשר פתר את חידת הספינקס הוא נעשה יהיר, וביון מנתח יהירות זו כמכסה על עיוורון נפשי ועל חוסר אונים עמוק. אדיפוס משתנה בהדרגה והופך מיודע כול לשואל שאלות. השאלות מערערות את ביטחונו העצמי והוא הופך לאדם המתמודד עם כאב נפשי בלתי נסבל. אדיפוס, לפי ביון, הוא סיפורו של כל אדם. כל אדם נידון לכאב נפשי, להכרה במגבלות ובטעויות, למסע אשר לאורכו הוא מוסיף ידע ומוסיף מכאוב.