כרך כ"ט, חוברת 3

את המונח 'נוירוזה כפייתית' טבע פרויד, אשר היה הראשון לייחס לסימפטומים הכפייתיים מקור נפשי ולראותם כתוצר של קונפליקט. הנוירוזה הכפייתית מופיעה לצד ההיסטריה מראשית כתביו של פרויד, שהמשיך לפתחה לאורך יותר משלושים שנה. עם זאת, בניגוד להיסטריה אשר בשנים האחרונות שבה ותפסה מקום של כבוד, הוזנחה הנוירוזה הכפייתית בכתיבה הפסיכואנליטית ונדדה לשדה הפסיכיאטרי וההתנהגותי, תוך שימת דגש על ההיבטים הסימפטומתיים והגלויים. ניתן לדמות מהלך זה בפני עצמו למהלך כפייתי, שבו יש היצמדות ל'אובייקטיבי' ולממשי תוך ניתוק מן היצרים ומן המקורות ההיסטוריים. במאמר אני מציעה להתייחס לנוירוזה הכפייתית כאל מצב נפשי שעומד בפני עצמו, גם כאשר הסימפטומים במובנם המובהק אינם קבועים או ניכרים לעין. לכן, המטופלים שיוצגו אינם סובלים בהכרח מסימפטומים כפייתיים, למרות שהמצב הכפייתי הוא ציר שדרכו ניתן להבינם. אתייחס לשלושה היבטים במצב הכפייתי — אסתטיקה, ארוטיקה ופנטזיה. לסיכום אדון בערך הנוירוזה הכפייתית בהקשר הרחב יותר של מקום המיניות בפסיכואנליזה.