כרך כ"ט, חוברת 3

מאז תיאור החלום כדרך המלך אל הלא־מודע אנו, המטפלים, שוגים לעתים באשליה באשר ליכולתנו להבין באמת את נפש האחר תוך הליכה בדרכים סלולות. נראה שכבר פרויד, בהציעו למטפל "תשומת־לב מרחפת ואחידה" או בהשוותו את החלום לפסיכוזה, מרמז שהמטפל צריך להיות בהוויה אחרת כדי לצאת למסע משותף עם המטופל במרחבים לא־נודעים לשניהם ואצל שניהם. מושגים כמו 'ללא זיכרון או תשוקה', ʻreverie (ביון), 'talking as dreaming’ (אוגדן), מרחב משחקי (ויניקוט), lying fallow (מסוד חאן), 'החולם שמבין את החלום' (גרוטשטיין), 'חלימה כחשיבה שאינה יודעת שהיא חושבת' (פונטליס) — כולם מייצגים את התנועה בפסיכואנליזה מתפיסת החלום ופירושו כדרך המלך אל הלא־מודע לעֵבֶר מפגש משותף בין הלא־מודע של המטופל לזה של המטפל באי־דרך ליצירת חלימה ולחלימה משותפת. בדרכו הפיוטית, מיטיב פונטליס לתאר את המשאלה ל"חשיבה חולמת": "אולי אנו צריכים להתחבר לחשיבת־יום חולמת, לא חולמנית, שתשאב מן החלום את הכוח להיות בלתי שקולה, בלתי הולמת? שתתקדם על אף הסיכונים, באין ספור שבילים המתכנסים בסופו של דבר אל נקודת אור אחת?" לשם כך, נחוצים למטפל, כמו לאמן, תנאים רגשיים אחדים, כגון יכולת לשאת את החסר, ללכת לאיבוד, לשאת את חרדת אי־הידיעה ואולי ללמוד מהאמנות כיצד להתקרב לאזור הדמדומים. במאמר זה, הראשון מבין שניים, אדון בסוגיות אלו מתוך ההמשגות הפסיכואנליטיות ומתוך ניסיון.