כרך כ"א, חוברת 3,

מעטים הכותבים הדנים במטפל כאדם ובאופן שבו חוויות טראומטיות הנוגעות בחיים ובמוות שלו משפיעות על הטיפול והמרחב הטיפולי. מאמר זה עוסק ב'גוף ראשון', ו ב'גוף שלישי', בדילמות טיפוליות, אנושיות ואתיות מהותיות שמתעוררות עקב מחלה קשה ומאיימת על החיים של המטפלת. דילמות אלו הן מעבר לשאלות הנוגעות לחשיפה עצמית, שבמרבית החומר התיאורטי העכשווי תופסות את מרכז הדיון. העימות עם המחלה והמוות הפוטנציאלי מגרה בשני המשתתפים בדיאדה הטיפולית תגובות עוצמתיות ופנטזיות שמאיימות להטיל את התהליך לתוך כאוס; במרחב שהיה אמור להיות מוגן מתחוללת דרמה של מלחמה על החיים; היכולת לשמר את המרחב ה'אשלייתי' ואת ההכלה מאוימת, ו'מציאויות' שונות דולפות או חודרות לתוך מרחב מוגן ושמור זה. בנסיבות כאלו נפגע המרחב של המטפל לנוע בין היותו אובייקט – 'גוף שלישי' להיותו סובייקט – 'גוף ראשון' וההזדמנות של המטופל להתמסר לצורך שלו להיות סובייקט עשויה להיפגע. הדבר קשה במיוחד בתקופה שבה המטופל זקוק למטפל כאובייקט ורצוי שהמטפל 'ישים בסוגריים' את הסובייקטיביות של עצמו. במיוחד רציתי להאיר את הקושי, האימה והקרב יחד עם מטופלים שלא החלימו משליטתו של המוות בחייהם. עם כל זאת, נותרה התקווה שהתמודדות אותנטית עם מציאות טיפולית מורכבת יכולה להעצים את המטפל ואת התהליך הטיפולי, ולספק חוויה בין-אנושית משמעותית עשירה ומצמיחה.