כרך ט"ו, חוברת 1,

השירה, כאשר היא במיטבה, מאתגרת את הקורא באיכויותיה "הבלתי מתמסרות", בתביעתה ממנו לעמדה לא-בעלתנית, כזו המאפשרת היענות רספטיבית ורפלקטיבית. הקורא נאלץ אז 'לוותר' על המבנים המוכרים והידועים מראש, אלה שהסדירו את תובנותיו לגבי השירה אותה קרא עד כה, ולחשוף עצמו בפני החדש והלא-מוכר, זה המאפשר לו ראיה צלולה יותר אל תוך נפשו. המאמר הנוכחי דן באיכויות אלו של השירה ובאתגרים העומדים בפני הקורא שלה, ומשווה אותם לאתגרים המוצבים בפני המטפל בשעה הטיפולית. בנוסף, המאמר דן בתפיסה של האסתטי והיפה בשירה לאור המחקרים, התצפיות והתיאורטיזציות של מחברים בעלי רקע פסיכואנליטי, העוסקים בשלבי התפתחות מוקדמים בחיינו הפסיכולוגיים. לאור סקירה חטופה של המשגותיהם של מחברים אחדים באשר לתפקידו של היפה והאסתטי ומשמעותו בהתפתחות הנפשית כביטוי של "מקצב הבטחה", הסדור והצפוי, נטען כאן כי היפה יכול להיות גם מה שחורג מאלה, כלומר החורג מן ההרמוני, הכאוטי והלא צפוי.