כרך א', חוברת 3,

פרשנויות פסיכואנליטיות לספרות עוררו לא פעם בעבר תגובות הגנתיות אצל חוקרי הספרות אשר שללו אותן על הסף. הפסיכואנליטיקאים נטו לעשות "ניתוח מקרה" של גיבורי היצירות או של מחבריהן (לעיתים תוך זיהוי מכאני בין אלה לאלה), תוך דגש על אבחנת פסיכופאתולוגיה, ועל בדיקת היצירה כאילו היתה חלום או פנטזיה. גישה רדוקציוניסטית זו עודדה ניסוחים פסקניים בדבר משמעותה ה"אמיתית" של היצירה. היא התייחסה בעיקר לתכנים, והתעלמה מן המימד הייחודי של יצירת הספרות, מנושאים של סגנון, לשון ומבנה. לעומת זאת חוקרי הספרות שהגנו על טוהר הניתוח הספרותי, דלדלו לא פעם את חקר הספרות והגבילו אותו למישור ראציונלי ומודע.
בשנים האחרונות התגבש דור חדש של חוקרים המציעים תפיסות מורכבות יותר ביחס לשילוב בין פסיכואנליזה וספרות. הם בונים לא רק על פרויד אלא גם על ממשיכיו ומתייחסים יותר ויותר לייחודיות היצירה הספרותית. חוקרים אלה מנסים להפיק לקחים מהבנת האינטראקציה הטיפולית והתפתחות יחסי העברה / העברה נגדית. לקחים אלה רלבנטיים להבנת הקשר המורכב בין הסופר ויצירותיו, ועוד יותר להבנת תגובותיו של הקורא ליצירה, תגובות שבחלקן קיימות ברמה בלתי-מודעת ומבטאות, הן את אישיות הקורא והן את אופיו הייחודי של הטקסט.
המאמר סוקר התפתחויות אלו, וכולל דוגמאות המתייחסות לניתוח "עליזה בארץ הפלאות" של קרול, "הגלגול" של קפקא ויצירות נוספות. בסיום מועלות מחשבות ביחס להשפעת העניין בספרות על עבודתו הקלינית של הפסיכותרפויט.