כרך י"ג, חוברת 1,

הפסיכואנליזה הדגישה במשך שנים את הדיבור וחשיבותו בתהליך הטיפול, והתקשתה ביחס לפעילות הלא-מילולית, ההתנהגותית. המושג המרכזי, המסורתי והסבוך בתחום זה הוא acting out (כתרגום ל-agieren אצל פרויד). אחר-כך, מתוך תהליכים נמשכים של בחינה מחודשת וניסיונות ללגיטימציה של מרכיב הפעולה בטיפול, התווספו המונחים acting in ו-enactment, שבסופו של דבר גם נפלו, במידה זו או אחרת, למקום הבעייתי והשנוי במחלוקת של ביטוי-בפעולה בפסיכואנליזה. מאמר זה סוקר כיווני התפתחות ומחלוקות אלה, בעיקר בנושא מרכזי שנוי במחלוקת בתחום – ראיית ה-acting out בתהליך הטיפול כהתנגדות לזכירה ולקומוניקציה, או כדרך של זכירה וקומוניקציה לא-מילולית. אבחר ב-acting out כמושג-גג כדי להישאר בלב לבו של שדה המחלוקת והקושי, ואביע את עמדתי שגורל ה-acting out בטיפול והאפשרות להשתמש בו, נקבעים במידה רבה על-ידי יכולת המטפל לעמוד בו, לעבד אותו בתוכו וללמוד ממנו, ובכך להעביר אותו מתחום ההתנגדות לתחום ההבנה, הזכירה והקומוניקציה; ובעיקר, שההינתנות והנוכחות של המטפל בתוך acting out מסיבי – מה שאני מכנה 'הינכחותו' – מהווה גורם מחזיק, מכיל ומגן, שמכוח התקיימותו והצטברותו משנה את השדה עצמי-אחר, את מאזן האימה הפנימי ואת חווית ההיעדר והכישלון האמפתי המתמשך והטראומתי בעולמו של המטופל, ובכך מאפשרת לפרוץ בתוכו ומתוכו את המעגל החזרתי של יחסי עצמי ואחר והגנות פאתולוגיים.