כרך ד', חוברת 2,

ההתייחסות אל מושג האותנטיות, ששורשיו בפילוסופיה האכזיסטנציאליסטית, מאופיינת ע"י רצף, שבקצהו האחד תפיסה הרואה את האדם האמיתי כמי שחי בהרמוניה עם הסביבה ומגשים את עצמו בעזרת זולתו ודרכו, ובקצהו האחר תפיסה הרואה באדם החברתי שהשתלב בסביבה דמות שיקרית ומזוייפת. במאמר מובא דיון במושג האותנטיות מבחינה פילוסופית ונסקרת ההתייחסות אליו לפי מספר גישות טיפוליות. מסקירה זו עולה כי, המתח פרט-זולת, המופיע בדיון הפילוסופי במושג האותנטיות, מהווה דילמה מעשית בטיפול. האסכולות השונות בפסיכותראפיה שמות דגשים שונים על עידוד ייחודיותו של המטופל לעומת הנעתו להסתגלות חברתית. דוגמאות להשלכות היישומיות של דילמה זו מובאות בדיון.