כרך ל"ה, חוברת 1

במשך שנים רבות מתקיים מתח תיאורטי וקליני בין הבנתה והמשגתה של הפניַת אנרגיה נפשית כלפי העצמי וצרכיו לבין האופן בו מומשגת הפניַת אנרגיה נפשית זו אל הזולת, בייחוד כאשר זו נעשית מעמדה של ויתור או הקרבה. ניתן לזהות ביטויים מעניינים של מתח זה במיוחד בפסיכולוגיַת העצמי. בעוד אשר רווחת הַסְכמה כי האנרגיה הנרקיסיסטית והפנָיָתה לעצמי משרתת צרכים התפתחותיים חשובים, אין הסכמה דומה סביב תפקידם ההתפתחותי של מצבי ׳הֵיעדר־עצמי׳, המאופיינים בהפחתת ההשקעה בעצמי וחיבור או השקעה בצורכי הזולת. יש המצביעים על הסכנות ההתפתחותיות הקשורות במצב זה של ׳היעדר־עצמי׳, בעוד אחרים טוענים כי מצבים אלה טומנים בחובם פוטנציאל חשוב להתפתחות נפשית. במאמר זה אציע המשגה אינטגרטיבית המבוססת על הבחנה בין איכויות שונות של ׳היעדר־עצמי׳.