כרך ל"ד, חוברת 1

מאמר זה עוסק ביכולת הנתינה ומציע לראות את הנתינה כהישג התפתחותי וכאחד הביטויים של בשלות נפשית. הפסיכואנליזה הקלאסית, בתפיסתה את טבע האדם כממוקד בעקרון העונג, ראתה את הנתינה כמוּנעת ממניעים הגנתיים. פסיכולוגית העצמי, בתפיסתה את טבע האדם כמכוּון להתרחבות העצמי שכוללת את הזולת, מאפשרת לראות את יכולת הנתינה כביטוי של התמרה נרקיסיסטית. תנועת הנתינה מחזיקה, אכן, מורכבות גדולה שכן היא יכולה להתקיים, הן כהתארגנות הגנתית כתשליל למול חסך גדול והן כנתינה הנובעת ממקום שלם ומספק. אנו מציעים להבחין בין 'נתינה הגנתית', הנובעת מפגיעה ביכולת הבריאה 'לקחת מקום', ומייצרת נתינה לא מותאמת, לבין נתינה מותמרת, זו הנשענת על המשך התפתחותו הבריאה של העצמי. ההקשבה האמפתית היא זו שתאפשר להבחין מתי נדרשת שמירה עצמית מפני נתינה לא מבוקרת ומתי נדרשת נוכחות מאפשרת תהליכים של הרחבה עצמית שיתבטאו בנתינה מותאמת.