כרך ל"ג, חוברת 3

אתייחס במאמר לרתיעה של מטפלים מלקבל מטופלים מבוגרים־יותר לטיפול מכוונן־תובנה, אשר החלה בפרויד וממשיכה עד היום למרות תיאורי טיפול מוצלחים רבים שהופיעו מאז בספרות הפסיכואנליטית. המסקנה המתבקשת היא שהקושי בטיפולים אלה הוא יותר של המטפל מאשר של המטופל, לאור התנגדות המוזנת מחרדה לנוכח התופעות הקיומיות של הזדקנות וסופיות החיים. העברה־נגדית חזקה מקשה על ראיית המטופל כמסוגל להגיע לתובנה ולשינוי, ומעוררת גישה הגנתית במקום פרשנית, ולפיכך חיוני להעמידה לבקרה נחושה ומתמדת. אדגים קשיים להתמודד עם העברה ארוטית, מגבלת הזמן, מגבלות פיזיות ומנטליות, פרידה וסיום טיפול. אראה צדדים מתגמלים הקשורים להערכה הגבוהה שמטופלים מבוגרים־יותר רוחשים כלפי הטיפול וכן לעוצמת הקשר המיוחד הנרקם בינם לבין המטפל.