כרך ל"ג, חוברת 3

רגש 'האשמה' הוא תופעה נפוצה בספקטרום החוויות האנושיות. ככזו קיבלה מקום מרכזי בהגויות פסיכואנליטיות ופסיכותרפויטיות רבות, אך בהגות הקוהוטיאנית נותרה כתופעה צדדית, בשל הדגש שהיינץ קוהוט נתן לתופעת הבושה שאיפיינה את אופני הפגיעה בציר הנרקיסיסטי. במאמר זה אחקור את תרומת פסיכולוגית העצמי לשאלת ה'אשמה' ואציע המשגה חדשה המתארת קונסטלציה התפתחותית־קלינית ייחודית, בה חוויות שבר מוקדמות נרשמות בתוככי הנפש כסוג של אשמה, אשר אכנה "אשמה נרקיסיסטית". השימוש במונח 'נרקיסיסטית' אינו מתכוון לאגוצנטריות, אלא לאשמה הצובעת את כלל ההוויה של העצמי. בנוסף להתבוננות התיאורטית, אציג באמצעות מקרים קליניים וספרותיים את השפעותיו של המושג על הפרקטיקה התרפויטית.