השלילה כמתודה לתגליות פסיכואנליטיות : נקודת המפנה של ביון ב"הערות על זיכרון ותשוקה" ומעבר לה
ד"ר אילן ברנט
כרך ל"ג, חוברת 1
2018
במאמר זה אציע כי במאמרו "הערות על זיכרון ותשוקה" ובהתייחסויות נוספות, ניסח ביון שלא במפורש מתודת שלילה, בה ההכרה של האנליטיקאי מנסה לשלול את
עצמה, ולפנות דרך לאינטואיציה. מתודה זו נובעת ביסודה מהתנסות קלינית מתמשכת של ביון עם מטופלים קשים. ברמה התיאורטית היא מהווה פיתוח מושג השלילה של פרויד, ושואבת את השראתה גם מהפילוסופיה של ברגסון ומהתיאולוגיה השלילית. אדון בהתפתחות מתודת השלילה של ביון עד לגיבושה במאמרו הנ"ל, המהווה נקודת מפנה בחשיבתו. אציג שישה היבטים הנובעים ממתודה זו והמקדמים תגליות פסיכואנליטיות: כיול התודעה; האבולוציה קודמת לפירוש; תנועה לעבר אחדות עם המציאות הרגשית של המטופל; יצירת קשר אחדותי עם איכות של חלימה; קידום היכולת לנשיאת ספק; עמדה של no theory ביחס לתיאוריות פסיכואנליטיות.
הורדת המאמר
