"תהא נפשו צרורה בצרור החיים" : על תרומתה של פסיכולוגית העצמי להבנת תהליך האבל ולטיפול הנפשי באבלים
ד"ר שי שלקס
כרך ל"ב, חוברת 3
2018
התפיסה הפסיכואנליטית המסורתית של אבל, ששורשיה במאמרו המונומנטלי של פרויד "אבל ומלנכוליה", גורסת שבתהליך מייסר, אך נורמלי, האָבֵל מושך את האנרגיה מהאובייקט שאיננו, ומשחרר אנרגיה לקשרים חדשים. עם זאת, אפילו כבר במאמר זה, מכיר פרויד האדם, לעומת המדען, בעובדה שייתכן שהאהבה לא תעבור דה־קתקסיס מלא. גישתו 'הרשמית' של פרויד הועברה כמסורת במשך שנים, כשהיא אינה מתיישבת לא עם חוויותיהם האישיות של בני אדם רבים ולא עם ממצאים מחקריים שונים. במשך השנים התפתחו ראיות קונסטרוקטיביסטיות ופוסט מודרניות המעניקות לתהליך האבל מרחב סובייקטיבי ופתוח יותר. אציע, כאן, שפסיכולוגית העצמי מיטיבה לגעת במקורותיהן של המצוקה וחווית הפציעה הכרוכות בתהליך האבל, ומציעה תרומה פוטנציאלית משמעותית לטיפול בשכול ואבל, התמודדות והשתקמות. תובא המחשה קלינית.
הורדת המאמר
