כרך ל"ב, חוברת 3

הומור מוגדר על־ידי פרויד — "מההישגים הנפשיים הגדולים ביותר". הוא עוזר לקבל את המציאות, להשתחרר מאשליתיות, אך בו־זמנית הוא מעין מנגנון מאלחש, שמציע הקלה מהמציאות הכואבת. נגזר מכך היחס של הומור לנרקיסיזם. הוא יכול לשמש אמצעי לריכוך להגחה או לטרנספורמציה בנרקיסיזם, אך זאת — תוך הטענה נרקיסיסטית מסוימת בו־זמנית. לאחר סקירה תיאורטית על הומור ושימושיו במרחב הפסיכואנליטי, אבחן את היחסים בין שימוש בהומור לבין נרקיסיזם במרחב זה, בטיפולים ובהדרכות. אדגים בדוגמאות קליניות את הפוטנציאלים שבהומור כשהוא נוצר על־ידי כל אחד מהצדדים, כמו גם מתוך האינטראקציה והיחד. אתייחס גם לסכנות החבויות בשימוש בו. לסיום, אגע בהיבטים אתיים — חשיבותה של גישה
מחוייכת, צנועה, הומוריסטית, כלפי עצמנו בראש ובראשונה ואף כלפי מטופלינו.