כרך ל"ב, חוברת 3

קריאה בכתבי ויניקוט, תחילה בסדר כרונולוגי, ובהמשך מהסוף להתחלה, חושפת מפנה לא מדובר שחל בתפיסתו את מקורות התוקפנות. זיהוי מפנה זה פותח אפשרות להתבוננות מחודשת בהגותו העוסקת בתוקפנות, שעל בסיסה אטען: 1) רק בסוף ימיו, עם כתיבת "השימוש באובייקט", נפרד ויניקוט מהתפיסה הדואליסטית והתייצב באופן מגובש ושלם מאחורי תפיסה מוניסטית של האנרגיה הנפשית; 2) האיחוד בין "אימפולס האהבה הפרימיטיבית" ל"אימפולס הנייעות", כפי שמוצע ב"שימוש באובייקט", מהווה את החוליה שחסרה לוויניקוט, והימצאותה היא שאיפשרה לו את המעבר לחשיבה מוניסטית; 3) המעבר לתפיסה מוניסטית מאפשר לזהות את "אימפולס הנייעות" כגחלת האנרגטית של ההתנהגות בכלל ושל התוקפנות בפרט;