כרך ל"ב, חוברת 2

ביון וויניקוט השפיעו השפעה עמוקה על החשיבה הפסיכואנליטית הקלינית מהמחצית השניה של המאה העשרים. מאמר זה מתמקד במשמעות הרדיקלית של חשיבתם הקלינית של ביון המאוחר וויניקוט, ורואה בה שינוי יסודי מהפכני בפסיכואנליזה הקלינית המסורתית — תהליך שמתואר במושגיו של תומאס קון, כמעבר מ׳הרחבה׳ אל התהוות ׳מהפכה מדעית׳ ו׳מעבר פרדיגמה׳ או ׳שינוי פרדיגמה׳ בפסיכואנליזה הקלינית. במיוחד מודגשת לגבי שניהם חשיבות ההֶיות־באחד (at-one-ment) של המטפל והמטופל בנקודת מוצא ראשיתית: אצל ביון המאוחר עם המציאות הלא־ידועה O של המטופל ו׳טרנספורמציה ב-O' ; ואצל ויניקוט — השינוי הגדול מתוך הדגש על רגרסיה בטיפול בעבודה הטיפולית עם הפרעות קשות יותר. המאמר קושר את העבודה עם המציאות הרגשית הלא־ידועה והבלתי־ניתנת־לידיעה-O עם התמוטטות מוקדמת בלתי־ניתנת־לחשיבה ולחוויה (ויניקוט) וקטסטרופה נפשית (ביון), שהחיבור האחדותי הראשוני של מטפל־מטופל מאפשר להגיע אליה. לבסוף מוצע לראות את הפרדיגמה החדשה שמתווה חשיבתם הקלינית הרדיקלית של ביון המאוחר וויניקוט כ׳פסיכואנליזה קוונטית׳, שתתקיים־יחד עם הפסיכואנליזה הקלאסית באותו אופן שהפיסיקה הקלאסית מתקיימת־יחד עם הפיסיקה הקוונטית.