כרך ל"ב, חוברת 1

במאמר אתייחס להיבטים שונים של מצבי אי־הפרעה בטיפול פסיכואנליטי ולהבניָתם כעמדה טיפולית מובחנת, שאותה כיניתי 'נקודת אי־ההפרעה'. עמדה זו של המטפל כרוכה בהתייצבותו מתוך דעת במרכז שקט, יציב ונגוז של תודעתו, ומהווה מקור
השראה ואיפשור למטופל להינתן בעצמו אל תוך מרחב של פוטנציאליות והתהוות. אציע ש'נקודת אי־ההפרעה' מתרחשת ומתממשת בשלוש זירות נפשיות ומושתתת על שני יסודות. שלוש הזירות שבהן ניתן לפגוש בטיפול פסיכואנליטי את 'נקודת אי־ההפרעה' הן: זירת המודעות לתכנים; זירת ההוויה התחושתית; זירת הזיקה לאחרוּת. שני היסודות עליהם היא מושתתת, ואשר מהווים מצע תומך למטפל המתייצב בעמדה זו עבור מטופליו, הם: היסוד החוויתי־הכרתי — קשור במוכנות
של המטפל להתכוונן למצב תודעתי פתוח ובהיר, המאופיין בריכוז רב אך נטול מאמץ, והיסוד האתי — קשור למתן ערך לאי־הידיעה כמאגר וכמעיין נפשי אין־סופי וכן למימד העל־אישי בזיקתנו לאחֵר. כמה מובאות קליניות המשובצות במאמר תמחשנה איפיונים מרכזיים של כל אחת משלוש הזירות ואת האופן שבו ניתן להישען על שני היסודות כמצע תומך.