כרך ל"א, חוברת 2

המאמר יוצא מתיאור אניגמטי עוצמתי במדרש על זעקה נוראה בלתי־נשמעת של אילן שנכרת ונשמת אדם שקיומה מופקע, אל מעמקי קטסטרופה והתמוטטות מוקדמת וזעקה אחרונה במאמרים של ויניקוט וביון המאוחר, ובעקבותיהם של אייגן, טרנטלי, וגם של ברומברג מגישה אינטרפרסונלית. הם מתארים את ההשפעה הנמשכת של ההתמוטטות והקטסטרופה על הוויתו של האדם, כשאימה נוראה, בגלל אי היכולת של הנפש לעמוד בה, נשארת קבורה כאימת־רפאים לא־ידועה, לא ניתנת־לחשיבה, לא־נחווית וללא־ייצוג, דוממת־מדממת ללא־סוף במעמקי הנפש. מתוך כך יודגש עד כמה היותו־שם של המטפל, נוכח, שומע וחווה־עם־המטופל את גודל הכאב, החידלון, הייאוש והאימה הקטסטרופלית — לא יתנו לצעקה ולתקווה לגווע באותו רגע אחרון כשהנפש קורסת לתוך ויתור, אילמות ואי־התקיימות, או אף יאפשרו להחיות את התקווה שגוועה. יובאו דוגמאות קליניות של ביון, ויניקוט ושלי, על הקשבה והתחברות או אי־התחברות המטפל בטיפול לזעקת ה-SOS האחרונה של נפש המטופל הנאלמת וגוועת; התחברות המתעצמת עד להיות־באחדות (at-one-ment) של המטפל־מטופל, ויוצרת אפשרות־חיים חדשה. זאת, תוך אנלוגיה אל העצים באורגון.