כרך ל, חוברת 2

ההבחנה בין סוף החיים הפיסיים לסוף החיים הנפשיים אינה תמיד ברורה. בעוד שהרפואה המודרנית נוטה לזהות בין שני סוגי הסופים, עדויות רבות מצביעות על כך כי חווית סוף החיים הנפשיים אינה קשורה בהכרח למצב גופני. כדי להבין את
המימד החוויתי של מוות נפשי יש לתת את הדעת על השפה הפנימית של הנפש, ועל האופן בו היא מדווחת לעצמה על מצבי קיום שונים. בעוד שברור כי יש לנפש דרכים לפרש את חוויות החיים השונות, עולה שאלה בנוגע לדרכי הנפש לייצג עבור עצמה מצב של אין, של אי קיום. המאמר מבוסס על מחקר העוסק באופן בו נחווה סוף החיים על־ידי הנפש, או במילים אחרות: במימד החוויתי של מוות נפשי*. מחקר זה מתבסס על שני מקורות מידע עיקריים: הראשון הוא התמורות שחלו בהמשגות הפסיכואנליטיות החל מימיו של פרויד, תוך ניסיון להציע מסגרת חשיבה חדשה לשאלת המוות הנפשי, כמו גם הבחנות חדשות לביטוייו השונים. המקור השני הוא מעשיות עממיות ותוצרי ספרות נוספים, בהתבסס על עבודות קודמות
הרואות במעשיות מקור מידע על מצבי נפש שונים.