כרך ל, חוברת 1

ביון התייחס לחוויה המיסטית כאל מודל, בכדי לנסות ולתאר את החוויה הנפשית והפסיכואנליטית. האמת הרגשית, המציאות האולטימטיבית של השעה האנליטית, שביון מסמן בסימן O, אינה ניתנת לידיעה ולרוב אינה ניתנת לתיאור באמצעות השפה. גם הפילוסופיה היהודית וגם המיסטיקה היהודית מנסות להתמודד עם אותה סוגייה דרך העיסוק באלוהים. האלוהות איננה ניתנת לייצוג לשוני, טוען הרמב"ם. לא ניתן לייחס לאלוהים כל תואר, ולא ניתן לומר על אלוהים אף מילה אחת. אל מול חשיבה זו, המקובלים מתארים את אלוהים ללא קץ. ניכר כי אלו שתי דרכי התמודדות בתגובה לחוסר היכולת לתפוס את כּוּליותה של האלוהות. אביא כמה וינייטות מעבודתו של ביון לצד מספר מדרשים המתארים בדרכם הציורית את אותה חוויה שמתאר ביון, את המרדף הבלתי אפשרי אחר האמת הרגשית ואת יכולתה החלקית של השפה לסייע במסירתה. אתייחס להלך הרוח המיסטי של האנליטיקאי ושל המטופל, שעבודתם המשותפת מסייעת להתפתחותה של יכולתם האינטואיטיבית ואטען כי האיכויות המיסטיות הן האיכויות שהפסיכואנליזה חותרת לשכלל.