כרך ג', חוברת 2,

"אתה אני, אתה אני עצמי, אלא שפניך שונות" - אומר איוון קאראמזוב לשטן בסצינה המרכזית של "האחים קאראמזוב" לדוסטוייבסקי. כאן עולה לראשונה ובאופן חד-משמעי שאלת אחריותו של האדם לרשע. השאלה המטאפיזית של מהות הרשע ושורשיו מוצגת שוב ושוב באמנות המאה העשרים והדיון בנושא טרם הסתיים. סרטו של אלם קלימוב "צא וראה" מהווה פרק נוסף בחקר הרשע ויחודו בכך שהבמאי ניסה למצוא דרכי ביטוי ויזואליות-אסתטיות של הבעיה. מאמר זה יעסוק בשני המישורים המתנהלים בו זמנית בהצגת הרשע במדיום הקולנועי. הראשון הוא המישור המטאפיזי/פסיכולוגי - מה דוחף אדם לפעול בצורה מחרידה נגד בני מינו - והשני הוא כיצד ניתן להעביר את הדיון לפסים של אסתטיקה - מהן הטכניקות היכולות להעביר מסר ושמו הזוועה.