כרך כ"ט, חוברת 2

במאמר הנוכחי אבחן התייחסויות שונות לפנומנולוגיה של החוויה בזיקה לסבל, שחרור מסבל ורווחה נפשית, לפי תורת הנפש הבודהיסטית ולפי גישות אנליטיות מערביות בנות זמננו. אצביע על המצע המשותף בין שני הזרמים: ראיית הנפש בהֶקשר אינטר סובייקטיבי, דיאלקטי ודינמי, וזיהוי מקורות הסבל בתעתועי התודעה. שני הזרמים פונים לאפיקים שונים ביחס לעמדה הטיפולית, הגישה הטיפולית, ודרכי הסיוע הטיפוליים: הגישות האנליטיות שמות את הדגש על התפתחות העצמי במרחב של קשר שהמוקד המרכזי בהם הוא התייחסות לצורכי העצמי. הפסיכולוגיה הבודהיסטית רואה את היחיד דרך המשותף והמחבר בין כל היצורים החיים ולאור זאת, הפסיכולוגיה הבודהיסטית רואה את הדרך לשינוי, שחרור מסבל ורווחה נפשית, בהרפיה או הפחתת ההתמקדות בעצמי. בחלקו הקליני של המאמר יובאו דוגמאות להפחתת ההתמקדות בעצמי בתהליך טיפולי וכן הצעות לכיווני התייחסות נוספים ורבי השראה בפסיכותרפיה.