כרך כ"ט, חוברת 2

במאמר זה אתאר מימד של תופעת ה-reverie שאקרא לו reverie מוסיקלי, שבו המטפל חווה מצב של מעין חלימה בהקיץ הכוללת שירים, לחן ומילים. פונקצית ה- reverie מאפשרת התמרה של חומרים לא מעובדים ולא מעוכלים של התינוק בנפשה של האם, כך שכשיוחזרו אל התינוק, ניתן יהיה להכילם בצורה שלא תציף או תפרק את התינוק. במאמר אציע שההתקה או ההרחבה של המימד הוויזואלי למימד אודיטורי, שבו מתקיימים מילים ולחן, מצליחה ללכוד בו־זמנית את הסימבולי ואת הפרה־סימבולי ולגשר ביניהם. בתהליך זה, החוויה מקבלת תוקף רב־מימדי ועושר רב שכן ה'אמבט הצלילי' הפרה־סימבולי, האמהי, מתרחש במקביל לסדר הסימבולי, האבהי, וכן שהמוסיקה נחלצת לעזרת האנליטיקאי ברגעים מפורקים, ראשוניים וחסרי תקווה, שבהם הוא נזקק לה כבת לוויה המתניעה מחדש את התנועה הנפשית שנעצרה בנפשו של המטופל ובנפשו של האנליטיקאי. יכולת האנליטיקאי לעבד את ההתנסות ליסודות אלפא היא שתאפשר, גם במקומות הצחיחים והמתים, את החזרת התנועה הנפשית ואת שיקומה של הנפש. ניתן להניח שהדבר בולט בקרב מטופלים (או מטפלים) שעבורם הגוף זוכר את הטראומה במנותק מנפשם או בקרב אלה שאצלם הנפש זוכרת את האובייקט המיטיב דרך הניגון שקדם לטראומה. ה-reverie המוסיקלי מזמין לאפשרות לחבר בין גוף ל-mind, בין גוף לגוף ובין mind ל-mind תוך אפשרות לחוויה בעלת מנעד רחב המחזיק בתוכו את הסימבולי ואת הפרה־סימבולי.