עקרון שיתוף־הפעולה של גרייס והשיח הפסיכואנליטי
פרופ' מיכל אפרת
כרך כ"ט, חוברת 2
2015
"עקרון שיתוף הפעולה" משל פול גרייס (Grice) ובתוכו גם אימפליקטורות ודרישות שיחתיות הם בגדר משנה מוסכמת בתחום חקר השיח בכלל והפרגמטיקה בפרט. בכוונתי להראות כאן את התרומה הייחודית של עיקרון זה לבחינת הסיטואציה
הפסיכואנליטית והשיח שבמסגרתה. עיון זה נדרש בעיקר משום התפקיד המרכזי של הדיבור והשיחה בפסיכואנליזה ('talking cure'). אני מקווה להראות שסימפטומים והעברה, אשר נתפסים כצורות ביטוי מטעות ביסודן, חייבים להיות מעורפלים, עקיפים ולהפר את כל ארבע הקטגוריות והדרישות השיחתיות שניסח גרייס: כמות; אמת (איכות); יחס (רלוונטיות) ואופן (היה ברור). תיאורי מקרה הלקוחים מהספרות משמשים כאן להראות שבסיטואציה האנליטית מתהפכות דרישותיו
של גרייס. עקרון שיתוף הפעולה על דרישותיו מתקיים ונשמר בשיח האנליטי, אלא ששיתוף הפעולה הוא של השיח הלא־מודע ושל החלקים האינטגרטיביים של העצמי האמיתי. שיתוף פעולה זה עובר בטיפול דרך הֲפָרָה — אי־שיתוף פעולה עם
העצמי הכוזב והשיח הפיקטיבי שלו. הפרקטיקה הטיפולית והתפקיד הייחודי של הפָרות כלל שיתוף הפעולה על דרישותיו בה משמשים אמצעי חיוני לתהליך הטיפולי ולהנעתו. למרות מרכזיות "עקרון שיתוף־הפעולה" בחקר השיח ובפרגמטיקה,
הוא לא נבדק כלפי השיח הטיפולי. כוונתנו בבדיקה שכאן, ובעיקר בתוצאותיה הייחודיות, להציע תרומה בלשנית להפריה המתבקשת בין העיון הבלשני בשפה לבין מקום השפה ושיח מטופל־מטפל בתיאוריה ובפרקטיקה הפסיכותרפויטיות בכלל,
והפסיכואנליטיות בפרט.
הורדת המאמר
