כרך כ"ט, חוברת 1

במאמר זה נעסוק ביכולתו המוגבלת של האנליטיקאי ליצור סביבה מוגנת בטיפול, כתוצאה מהתמודדות עם מציאות חיצונית אלימה בזמן מלחמה, תוך התמקדות בדינמיקה של הפחד והבושה של המטפל והמטופל. נדגים איזון עדין זה במקרה בזמן מלחמת לבנון השנייה ב־ 2006 , ובו רגשות של פחד ובושה הובילו למבוי סתום בטיפול, מולו המטפל נזכר בשירותו במלחמת יום כיפור ב־ 1973 . ההכרה מצד האנליטיקאי בפחד ובבושה המלווים את זיכרונותיו, וכן גם הערותיו ה'מדריכות' של המטופל, מאחות את הקרע שנוצר בתהליך האנליטי. היכולת, מחד, לחוות רגשות של פחד, חרדה, בושה וחוסר אונים, ומאידך, היכולת לווסתם, חיוניות לבריאות הנפשית של כולנו. כאשר המערך הרגשי וההגנתי מתערער ויוצא מאיזון, הבריאות הנפשית בסכנה. הבנה זו נידונה לגבי תיאור המקרה. בהמשך, מנקודת מבט חברתית, נבחן את הדרכים בהן הנארטיב החברתי, המגלם גם הוא את אותם מנגנוני הגנה שנידונו ברמת הפרט, בתורו משפיע על הטיפול. מתוך התבוננות בחברה הישראלית, נדגים כיצד מנגנוני הגנה הפועלים בקנה מידה חברתי רחב משחקים תפקיד סמוי בעיצוב יכולותיהם של המטפל והמטופל גם יחד להכיל פחד, בושה ורגשות כואבים אחרים; וכיצד אופייה של החברה הישראלית עלול להאדיר מנגנוני הכחשה ודיסוציאציה שנותנים אשליה של הגנה, אך בטווח הארוך מערערים את החוסן הנפשי ואת היכולת להתמודד עם המציאות הקשה. נשלב בין הבנת השואה כ׳טראומה הנבחרת׳ של הישראלים, המגדירה את זהותם ומלכדת אותם, לבין הבנת ה׳פחד מהתמוטטות׳ כמבטל את מימד הזמן ומותיר את החברה הישראלית בהווה־נצחי, בו האיום הקיומי שמקומו בעבר נחווה תמיד על סף התממשות עתידית. עריכת המאמר בעת מבצע "צוק איתן" ב־ 2014 , הביאה לשיא את המתחים המגולמים בו ואיפשרה דוגמאות חיות מהמתרחש סביבנו, והחשיפה העצמית החברתית־פוליטית בעת זו מבקשת לסייע לקהילה הטיפולית כאן להתייחס לנושאים מהם אנו, המטפלים בישראל, מעלימים עין.