כרך כ"ח, חוברת 2,

בשנים האחרונות השימוש במינוח 'קורבניות' הופך להיות רווח בשיח הטיפולי והעממי כאחד. בפסיכואנליזה מונח זה נוסח לראשונה על-ידי מֵייסנר כצורה ספציפית של מזוכיזם. מאז, זכה לאיזכורים רבים. במאמר, אציג את התפתחות החשיבה על המונח 'קורבניות'. אתמקד בהצגת הקורבניות כ'מצב עצמי' שמאפיין שלב של התאוששות מטראומה (בניגוד לעיצומה של פוסט-טראומה), שבו האדם חוזר בהדרגה לכוחותיו, אבל עדיין נשען על זהותו כקורבן ותובע הכרה ו/או פיצוי. הקורבניות כוללת, מחד, שיקום של יחסים קרובים, ומאידך, מידה של תוקפנות עקיפה, צורכי שליטה ושאיפה לדומיננטיות. התוקפנות הקורבנית היא, כנראה, תולדה של הזדהות עם התוקפן שאינה מוכרת (מודעת) ככזו. מתוך מצב עצמי קורבני, האדם עלול לגרום סבל לקרובים לו. בטיפול, המטפל מצופה להיות עֵד אוהד לסבלו של המטופל הקורבני, ולעיתים קרובות להתעלם מסבלם של אחרים. חריגה מעמדה טיפולית זו, למשל כאשר המטפל חש אמפתיה ספונטנית כלפי קרוביו של המטופל, עלולה להיחוות (על-ידי המטופל) כפגיעה או אף כבגידה. יש תגובות אופייניות של העברה-נגדית של המטפל במצבים אלה. המטפל עלול לחוש רגשות מתחלפים של חמלה, אשמה וכעס. במאמר אדון בהיבטים אלה של העברה-נגדית ובעיבודם בפסיכותרפיה.