כרך כ"ח, חוברת 2,

במאמר זה, אנו מציעות להתבונן על המושג של ויניקוט 'מרחב המעבר', ולהציע את המושג 'מציאות מעברית', כאופנות שנוצרת בחדר הטיפולים וכמאפשרת פתח לשינוי במצבים נעדרי מרחב בטיפול בילדים. 'מציאות מעברית' נראית בחדר הטיפול כאשר מטופל בוחר באובייקט או בסיטואציה שאינם שייכים למטופל, אך גם אינם מזוהים במלואם כשייכים למטפל ולחדר הטיפול. באמצעות שתי דוגמאות קליניות נדגים כיצד המטופלים, במצבים נעדרי מרחב, בחרו באובייקט או בסיטואציה מבעד לחלון של חדר הטיפול, כך שנוצר 'אובייקט מורחב' או 'מיכל מורחב'. המונח 'מורחב' מתייחס להרחבה של גבולות האובייקטים וקירות החדר אל מעבר לחדר. בחירה זו היוותה נקודת ציון שאיפשרה מפנה בשיח החסום. נראה שהחלון הממשי בחדר זימן אפשרות היה ליצירת גשר אל העולם הפנימי. באמצעות חיבור בין פנים לחוץ ובין זר למוכר נוצר מצב המאפשר הגעה למחוזות של כאב וחיוניות, שעברו תהליך של התכמסות.