כרך כ"ח, חוברת 2,

במאמר זה אדון במרחב החלימה בטיפול. מרחב החלימה הוא מושג המתבסס על התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית ביחס לחלום: מתפיסה בינארית, של החלום כתופעה תוך-נפשית, אובייקט בדיד, הניתן לפענוח הרמנויטי, המשמש חיץ בין המודע ללא-מודע, לתפיסת החלימה במונחיו של ויניקוט – כתהליך, תופעת מעבר, הנמשכת גם ביקיצה, ואשר מבטאת את התרחשותו של האדם כהוויה קונטקסטואלית, שלא ניתן להפריד בה את החיצוני מן הפנימי. המושג מרחב החלימה נשען על מושג המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט, ומדגיש את טבעה האשלייתי-פרדוקסלי של חשיבתנו היסודית. אטען כי תהליך החלימה איננו מצוי בתווך, במרחב ביניים שבין האם לתינוק. הוא מתגלם במטריצה האמפתית של יחסי עצמי-זולתעצמי, אותה מניחה לפתחנו פסיכולוגית העצמי, על-מרחב שאין בו זמן ומקום. במובן זה, החלימה היא הווית-על, סופרפוזיציה, במונחי תיאורית הקוואנטים, המאפשרת ליחיד לחבור מחדש לאין-ספור הפוטנציאלים שהוא, ולהפציע מחדש באופנות רחבה, מאפשרת, ויצירתית יותר. באמצעות תיאור מקרה אדגים את טענתו של אוגדן, כי מטופלים פונים לטיפול בשל חלום שנקטע (nightmare), או שלא ניתן לחלום אותו (night terror), ועוסק בתנאים המאפשרים למרחב החלימה להתקיים, להתפתח, ולהביא לצמיחתו של המטופל.