כרך כ"ח, חוברת 1,

מאמר זה עוסק, באמצעות הרחבה תיאורטית וקלינית, בשאלת הטוב שבאדם – שאלה מהותית עבור המטופל והמטפל כאחד. הנושא יידון דרך המעבר המושגי בין סופר-אגו לאידיאליזציה – שני מושגים המתארים מקבץ דומה של תופעות, אך פירוש התופעות הללו שונה בתכלית. שוני זה מסמן את המעבר התיאורטי בין הפסיכואנליזה הקלאסית לבין פסיכולוגית העצמי. כך פסיכולוגית העצמי רואה באידיאליזציה, ובטיפול קוטב זה, ביטוי לכך שהיות האדם משתתף חיוני בקיום הרקמה האנושית הוא צורך עמוק, בסיסי, אינהרנטי להיותו אדם, ולא תוספת חיצונית מנוגדת ל'טבעו היצרי'. הבנה זו, ביחד עם המשגת ההתפתחות והפתולוגיה בקוטב זה, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הטיפולית ובריפוי, כפי שיודגם במקרים הקליניים.