כרך כ"ח, חוברת 1,

הדיבור הפרטי רווח בקרב בני שלוש עד שבע. עד כה נחקרה תופעה זו בהקשרים קוגניטיביים והתפתחותיים בלבד. בכוונתי להראות כי הדיבור הפרטי הוא תופעה מהותית להתפתחות העצמי החופפת לתופעות שנחקרו במסגרת הפסיכואנליזה, כגון העצמי במראה, יחסי סובייקט-אובייקט ומידת האוטונומיות של העצמי; וכן כי ניתוח של הדיבור הפרטי מנקודת מבט של כינון העצמי מאפשר להבין טוב יותר את קיום התופעה ואת סוגיית האוטונומיה של העצמי. תחילה אסקור את הרקע למחקר הקיים על הדיבור הפרטי וסוגיית האוטונומיה של הסובייקט. לאחר מכן אנסה, בעזרת כלים מפרספקטיבות שונות כפסיכואנליזה, נוירו-קוגניציה ופילוסופיה, להציע הבנה חדשה לתופעת הדיבור הפרטי. אני סבור כי הוא חלק ממהלך נרחב של התפתחות התודעה העצמית והסובייקטיביות וכי התופעה היא ניסיון לכונן את העצמי באופן אובייקטיבי, ללא צורך באחר חיצוני שיאשר את קיומו של הסובייקט באמצעות השפה והדיבור. עד כה התמקד המחקר בתופעות מעבר של ייצור עצמי וכינון עצמי. התופעות קשורות לראייה, ומונחים כגון 'העצמי במראה', 'רפלקסיה' או 'שיקוף' (miroring) ו'המבט של האחר', מבטאים את המתח המגולם ביחסי תלות ונפרדות בהקשר של הראייה. לדעתי, הדיבור הפרטי הוא תופעה הקשורה למתח זה וכפי שבמיתולוגיה היוונית המיתוס של נרקיס המתבונן בעצמו במראה נכרך במיתוס של אקו שנגזר עליה להדהד דברי אחרים, כך במציאות – הדיאלוג העצמי הוא פעילות שמטרתה יצירת קשר עם אחרים תוך הכחשת אחרותם.