כרך כ"ז, חוברת 3,

הריונה של המטפלת הוא חוויה חזקה ביותר עבור שני השותפים למסע הטיפולי. זהו אירוע של חשיפה עצמית בלתי נמנעת, בו לא קיימת השאלה 'האם לחשוף משהו?', אלא, איך לחשוף, מתי לחשוף, ואיך לעבוד עם התחושות המתעוררות הן אצל המטפלת והן אצל המטופל ולעבד אותן. כאשר עולות החוויות הקשורות בהריון בחדר, הן עולות גם כשחזור של חוויות מוקדמות ובמקביל נוצרת ההיתכנות ליצירה משותפת של משהו חדש, שבתורו ישפיע גם על החוויה הפנימית. אסקור תחילה בהרחבה את הספרות הפסיכואנליטית הקיימת המתייחסת להריונה של המטפלת. לאחר מכן אסקור את עמדתה של התפיסה ההתיחסותית כלפי נוכחות המטפלת בטיפול ובדבר העבודה עם חשיפה עצמית. בהמשך אראה, באמצעות שתי דוגמאות קליניות, כיצד התפיסה ההתיחסותית מאפשרת לבדוק את ההשפעה של "מציאות חייה" של המטפלת על הטיפול. נכונותה לפתיחות הדדית ולהתבוננות מעמיקה וכנה בהעברה ובשחזור המתרחשים בחדר הטיפולים, עשויים לגרום לכך שהריונה של המטפלת יהווה בסיס להיווצרות של אותנטיות, אמפתיה, תיקון, הכרה במגבלותינו, צמיחה רגשית ובעיקר: הולדה של משהו חדש.