כרך כ"ז, חוברת 2,

במהלך השנים נתקלתי במטופלים החשים, במודע או לא, שדמויות בחייהם והמטפל בפרט, מביעים צרות־עין בהם. מצב זה מעלה אתגרים קונספטואליים ופרשניים מורכבים. אבחן זאת תוך התמקדות: א) במטופלים — בהשפעות על התפתחותם, על יחסיהם עם הסביבה, ובעיקר על כך שחוויה זו, ריאלית ככול שתהיה, מהווה הגנה, מונעת מהם נגישות לצרות־העין שלהם עצמם המתעוררת ועולה בסיטואציה האנליטית; ב( במטפל הנחווה כצר־עין. עולות שאלות לגבי הבסיס הריאלי לכך, האם מדובר בהשלכות המטופל ו/או בהפעלת המטפל לפיהן. בנוסף, אדון בעמדתו במצב זה ובהשלכותיה על התהליך הטיפולי. לסיום אציע הבנות המאפשרות, ולו בדיעבד, להכיל ביתר סלחנות ומתינות חוויות אלו.