כרך כ"ז, חוברת 2,

מאמר זה עוסק בתופעת הפציעה העצמית. הידע הקליני על הפציעה העצמית ובמיוחד התגובתיות הנמוכה של הפוצעים לטיפול הקליני קוראים לתשומת לב מיוחדת לתופעה. תוך שימוש בפילוסופיה של לודוויג ויטגנשטיין אציג שני משחקי־שפה מתחרים: משחק השפה הקליני ומשחק השפה של תנועת הפרימיטיביים המודרניים, תנועה המתייחסת לפציעה העצמית כאל משחק בגוף. אנסה להראות כיצד תופעת הפציעה העצמית מתפקדת באופן שונה בכל אחד ממשחקי השפה הללו ואצביע על היישומים הרלוונטיים בשדה הקליני. מושג 'משחק השפה' הוויטגנשטייני טומן בחובו אפשרות להבנה ולתקשורת על בסיס הסכמה, מנהגים ונורמות, ומאפשר לנו לדון במשמעות כחלק משיפוט נורמטיבי תוך שימור מידה של גמישות ופתיחות. אטען כי מודעות למשחקי־שפה שונים עשויה להאיר באור אחר תופעות פסיכולוגיות שאנו מורגלים לחשוב עליהן באופן מסוים, ולאתגר את הנחות היסוד הפסיכולוגיות שלנו ביחס לתופעת הפציעה העצמית.