כרך כ"ז, חוברת 2,

המחקר האמפירי בחקר תופעת ההתאבדות עוסק רובו ככולו בגורמים ובסיבות העלולים להוביל להתאבדות. סיבות וגורמים המוכרים כבעלי סיכון גבוה הם בין היתר כאב נפשי, חוסר תקווה, אימפולסיביות, חשיפה עצמית נמוכה, שימוש באלכוהול וסמים, דיכאון מז'ורי, קושי בפתרון בעיות, היעדר תמיכה חברתית ועוד. מעטים מאוד המחקרים העוסקים בשאלה מה מאפשר את ביצוע הפגיעה העצמית הגופנית. מאמר זה ידון בהרחבה בשני תהליכים אשר מאפשרים בעצם נוכחותם להוציא את הניסיון האובדני מן הכוח אל הפועל — דיסוציאציה והביטואציה. שני תהליכים אלה אינם יכולים להביא כשלעצמם באופן ישיר להתאבדות, ולכן אין הם שייכים לקטגורית הסיבות והגורמים להתאבדות, אולם הם מגדילים את ההסתברות לאובדנות מעצם נוכחותם. חקירתם מהווה תוספת חשובה להבנת התהליך האובדני בהיבט הערכת הסיכון. בתחילת המאמר אציג את שני התהליכים ואתמוך בהם מחקרית ועם דוגמאות. בחלקו השני של המאמר אציג את הקשר בין שני התהליכים הללו לכוונה אובדנית ואצביע על הקושי להעריך כוונה אובדנית כאשר אדם אובדני נמצא בתהליך דיסוציאטיבי.