כרך כ"ז, חוברת 2,

עבודה זו מתבססת על טיפולים ממושכים במטופלים שחלקי עצמי נרחבים שלהם הוכחדו ונותקו מהחוויה ומהתקווה, באמצעות מנגנוני דיסוציאציה .אנשים הסובלים מייאוש כבד, בדידות תהומית ,ריק ודיכאון 'מוות נפשי' מפושט בנפש, בו מנגנוני נשימה ,הזנה, עיכול ,הפרשה, תנועה ותחושה נפשית, נפגעו פגיעה אנושה ואף פסקו .דרך התייחסות לרכיבים בסיסיים של טכניקה פסיכואנליטית כמו: סטינג, העברה, העברה נגדית, התנגדות, פירוש ועוד ,אציע את המחשבה שלי על 'דיסוציאציות חופשיות' ואתייחס לסוג של יחסי העברה מיוחדים המתפתחים בין מה שטרם התהווה לבין מה שאינו אובייקט. בהשאלה מעולם הביולוגיה המטפל, כמו 'נשא', נפלש ונושא בתוכו את 'שארע ולא נחווה' . מה שנותק — שאינו ניתן לייצוג ולקומוניקציה, פולש אל נפש המטפל והופך לידוע וקומוניקטיבי דרך הימצאותו של המטפל במצב מייסר של 'חיות־שתוקה' . יכולתו של המטפל לשאת את הקיום הדיסוציאטיבי, כמצב רווי סבל בתוכו, תוך תהליך קשה והכרחי של תנועה בין היותו אובייקט־סופי, למצע־ אין־סופי שאינו תחום, מאפשר ל'מוות הנפשי', להיות מוכלל לתוך החוויה. המטפל חווה לעיתים את הצורך של המטופל בתנועה זו כמתקפה על המסגרת הטיפולית ועל עצמיותו של המטפל, מה שעלול לגרום לקריסתה של הפונקציה האמפטית. המעשה הטיפולי מתרחש תוך תנועה מחזורית של קריסה בלתי נמנעת ושיקום הכרחי של הפונקציה האמפטית, והשבתה אל השדה הטיפולי, לא דרך פירוש או ידיעה, אלא דרך השתנותו של המטפל. המטפל משיב אל המטופל אמפטיה, רכות, אנושיות ותנועה נפשית.