כרך כ"ו, חוברת 2,

אני מתארת מאבק טיפולי רב־שנים בעבודה עם מטופל שבנפשו שררו אזורים נרחבים של 'לא כלום' אין סופי, של חוסר קיום, של רִיק וחלל, חידלון ומוות נפשי, פעוּרים כ'חור שחור', מאיינים משמעות. אני רוצה להציע שימוש במושג 'מידבר נפשי', כמתאר אזורי נפש שוממים וצחיחים, דו־מימדיים, חסרי חיים וחסרי תנועה, חסרי משמעות, חסרי אובייקטים. זהו המקום שבו שהה 'תינוק ללא אם', ומשום שאין דבר כזה (כדברי ויניקוט) אזי גם התינוק לא היה שם. זהו אחד מאתרי ה'התמוטטות', כזה שמוצאים בקרב מטופלים הסובלים מהפרעות קשות. אתאר את תהליך הכניסה לתוך אזורים אלה, את הייסורים של שהייה בתוכם, ההליכה ב'גיא צלמוות', את המאבק לחוות ולשרוד, ובהמשך את תהליך ההתמרה (טרנספורמציה) שהתאפשרה באמצעות הכלה רגשית ומתמשכת ונתינת מילים ושֵם ל'לא כלום'. ההתמרה הובילה לחיים אם כי לזמן מוגבל בלבד. אני מתייחסת למגבלותיו ולמוגבלותו של הטיפול, לאוזלת היד שלו לנוכח עוצמות החיים והמוות, ונותרת עם יותר שאלות מתשובות.