כרך כ"ו, חוברת 3,

המאמר שלפנינו פורש את תפיסת הגופנפש של פסיכולוגית העצמי, תוך התבוננות בסיפורה של מטופלת שלי, אנה, שפנתה לטיפול בעקבות קשיי נשימה, ובהמשך חלתה בסרטן. במקביל, המאמר עוקב אחר סיפור חייה המרתק של אנה אוֹ (ברטה פפנהיים) המטופלת של ברויאר, יוצרת המושג 'הריפוי בדיבור' (שאף היא הופנתה לטיפול בשל סימפטומים של קשיי נשימה ושיעול), ומציע פרשנות שונה מזו שהוצעה ל'מחלתה' על־ידי פרויד. תסמיניהן של שתי ה'אנות,' מוצגים כמופעיו המפוצלים של עצמי שקולו נדם, בהיעדר סביבה מספקת חמצן רגשי. בניגוד לפסיכואנליזה הקלאסית, שראתה בגוף בסיס: מודל לפיו מתנהלת הנפש, ממנו היא צומחת, ולו היא כפופה, הרי פסיכולוגית העצמי רואה בגוף נגזרת כלשהי של הרוח; התגלמות של יסוד מתוך פוטנציאל רחב יותר של אפשרויות, הקרוי בשפת מכניקת הקוואנטים: סופרפוזיציה; על־הוויה. שתי ה'אנות' עוברות התמרה (טרנספורמציה) משמעותית, ובוקעות לעצמיות חדשה. אנה 'שלי,' משילה צורה: נחלשת בגוף, מחד, אך מתחזקת והופכת אסרטיבית, מאידך, ומגלה את קולה וייחודיותה באופן מפתיע. אנה אוֹ מתגשמת כעובדת סוציאלית פורצת דרך וחלוצה פמיניסטית. במאמר אבחן התמרות אלו בראי פסיכולוגית העצמי. עוד אציע כי החיות והיעדר החיות הם מימד של עצמיות המתגלם דרך הגוף ונפרש על כל הרצף שבין בריאות להיבראות.