כרך כ"ו, חוברת 3,

מאמר זה עוסק בטראומה, נושא שנכתב ועוד ייכתב עליו רבות. כאן אתייחס אליו מנקודת מבט אפיסטמולוגית במידת מה (במובן של עמנואל קאנט או ז'אן פיאז'ה,) ולפיכך יהיה זה ניסיון להגדיר מהם התנאים הא־פריוריים ברמת התפקוד התוך־נפשי, להתפתחות מצב נפשי מן הסוג הטראומתי. הבחנה מרכזית ראשונה תבדיל בין אירוע חיצוני בעל מאפיינים טראומתיים לבין הרישום המקביל לו בנפש, כאשר הראשון איננו קשור בהכרח לשני, ואין קשר של סיבה ותוצאה. לאחר כינון הבחנה זו, אנסה להגדיר את העיקרון המנחה את מה ניתן לכנות 'רישום טראומתי בנפש,' וזאת על בסיס הצעות תיאורטיות של פרויד, שהורחבו על־ידי תיאורטיקנים שהלכו בעקבותיו. כמו כן נציג היפותזה שתגדיר את הרישום הטראומתי כ'עקבה חושית טהורה.' הדיון בהיפותזה זו יכלול תיאור וניתוח של תופעות המעידות על שיבוש עד כדי פתולוגיה מובהקת, הקשורות באופן ישיר לגורם הפרצפציה: התדהמה היא הביטוי האפקטיבי שלו, ואילו ה'חשיבה בתמונה' היא תוצר השפעותיה של הפרצפציה על התפקוד המנטלי או הקוגניטיבי גרידא.