כרך כ"ו, חוברת 2,

ההרהור שנפרש בעבודה זו מדבר בשבח 'הרפיה מעצמי' כקבוע, כמופרד וכאוטונומי אל נוכחות פתוחה של היענות לרגע הווה, שבתוכו מתגלה מצע פוטנציאלי, חבוי מחבר. ההגות הפרדוכסלית של ויניקוט, ההגות של פסיכולוגית העצמי ושל הפסיכולוגיה והפילוסופיה הבודהיסטית מהוות בשבילי הֶקשר חיים, שממנו אני טווה התכוונות פסיכואנליטית של 'הרפיה ממושמעת' מעצמי אל נוכחות במימדי תודעה עדינים: פתיחות, אינטואיציה, אמפטיה וחמלה. ויתור על חוויית עצמי – כשנכפה במהלך ההתפתחות עלול להיחוות כמחיקה, כאונס או כרצח. העצמי הפצוע זקוק באופן חיוני להצטברות של חווית נִראות מאחה, שמכוננת את יציאתו לאור כקיים, כשלם וכמובחן. כשאדם לא מוחזק, הוא עלול לאחוז בעצמו בכוח, ואז הצער והכאב מועצמים. הרפיה מאחיזה לא־מודעת בעצמי עשויה להוות הישג מרפא של הבשלה, כשמתהווה מתוך תנועת התמרה ספונטנית כאקט של חופש. 'מחוות הוויתור' של האנליטיקאית מקדימה את זו של האנליזנט, והיא תנאי הכרחי ולא מספיק. זוהי בחירה קיומית אישית, שחורגת מביוגרפיה אל 'אזור האמונה' של האנליזה בתוך הֶקשר של תודעה מחזיקה ומחוברת עם נוכחות אנליטית אמהית מתמסרת.