כרך כ"ו, חוברת 1,

התבוננות הקשרית (קונטקסטואלית) על תופעת התוקפנות מניחה שתוקפנות היא תגובתית והגנתית, לא ישות קיימת בפני עצמה. חשיבה זו שואבת מהגותם של ויניקוט, קוהוט וביון, מבשרי הזרמים הפסיכואנליטיים העכשוויים. היא מחייבת עמדה אתית של המטפל כנשא אחריות ליצירת סביבה המאפשרת מיסוס התוקפנות. המאמר מתאר עבודה עם תוקפנות של שלושה אנליטיקאים ידועי־שם, אושונסי, גרוטשטיין ואורנשטיין, אשר שייכים לאסכולות תיאורטיות שונות. השוואה זו מגלה שהאנליטיקאים הניאו־קלייניאניים כמו גם הניאו־ביוניאניים עובדים עם הזדהות־השלכתית ככלי הכרחי המאפשר צלילה לתוך עין הסערה של המטופל, עם מוכנות לחוות את הסערה ולהיות בתוכה. האנליטיקאית מזרם פסיכולוגית העצמי, לעומת זאת, עושה ליצירת סביבה שבה שברו של העצמי יכול להתאחות והפוטנציאל הגלום בו יוכל להפציע. למרות ההבדליםֶ התיאורטיים, מעניין שבקליניקה כולם נוקטים בגישה הקשרית, עובדים באופן קרוב־חוויה, נותנים מקום משמעותי לפגיעותו של המטופל, ומאמצים עמדה טרנסנדנטית; מתמסרים לתכתיבי המטופל ומוכנים להיות משתתף — לא עד — בתהליך. התבוננות זו מגלה שהקליניקה של שימוש בהזדהות־השלכתית לעתים בעלת מופע דומה לפונקציה של היות זולתעצמי, למרות ההבדלים התיאורטיים הניכרים בבסיסן.