כרך כ"ה, חוברת 3,

במאמר זה אציע תשתית (חזון) לאיחוי הקרע בין פסיכואנליזה למחקר אמפירי, אשר מתבססת על פילוסופיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה אקזיסטנציאלית. הנחתי הבסיסית היא כי כל מפגש קליני 'מדובר' דרך שלוש שפות: פרגמטיקה, פואטיקה וסכמטיקה. פרגמטיקה מתמקדת בהתרחשויות יום־יומיות בתוך־העולם ("רבתי עם אשתי אמש"). פואטיקה מאפשרת ללכוד, באופן מטאפורי, את הכבירות (enormity) של המצב האנושי ("הוא זעם נגד סירובה של אשתו לשמש כזולת עצמי"). סכמטיקה מתייחסת לשפה של בדיקת השערות, הסקה אינדוקטיבית ודדוקטיבית וממצאים אמפיריים ("היחסים הזוגיים הללו מפעילים את הפגיעות הנרקסיסטית של המטופל, מובילים לאפיזודה דיכאונית־אובדנית. עלי להעריך סיכון אובדני"). כל שלוש השפות כולן נחוצות לשם התערבות טיפולית, בעיקר כאשר מדובר במצבים קליניים מורכבים ומסוכנים. אני טוען כי פסיכואנליזה, בהגדרתה הרחבה, מהווה את האסכולה הטיפולית ההולמת ביותר לשימוש אינטגרטיבי בשלוש השפות.