כרך כ"ה, חוברת 1,

מאמר זה מתמקד במושג 'היעדר', המתאר רצף של אי היענות ואי התאמה של הסביבה בשלבי תלות מוקדמת. הוא כולל בתוכו מושגים כמו חסר, כשל, ליקוי, אי הכרה, הזנחה, חודרנות, תעתוע ועד להתעללות נפשית, פיסית ומינית (גם מה שנעשה באופן חודרני וגם מה שהיה אמור להיות ולא קרה). היעדר קיצוני של האחר גורם להלם ולפחד משתק. כאמצעי הישרדות אוטומטי מתהווה נתק פנימי, היעדר תוך-נפשי, דיסוציאציה של חלקי עצמי. מדובר במיגוון מצבים, הן בתגובות של העצמי שלא קיבלו תיקוף והן בחלקי עצמי שלא ניתן להם מרחב, מצע להתהוות. מושג ההיעדר מדגיש את בו-הזמניות של פנים וחוץ ומעיד על מה שהעצמי היה זקוק לו אך לא נענה. ההיעדר הפנימי הוא תשליל סינכרוני של ההיעדר החיצוני. נקודת מוצא תיאורטית זו לגבי התפתחות העצמי סביב דיסוציאציה (דהיינו - עיוותי העצמי) מעוגנת בתיאורית שדה אינטרסובייקטיבית. כיוון שהנעדר התוך-נפשי מתהווה כתגובה להיעדר האחר, בטיפול - למטפל תפקיד פעיל בהחייאתו ובהנכחתו. במאמר זה אשרטט את שפת ההיעדר, כלומר, את הנגזרות וההשתלשלויות של מצבים אלה במישור חתוך-נפשי וביחסים עם המטפל. אני מציעה שהבנת שפת ההיעדר ודיבור בה מאפשרים לגעת, להכיר, להוות, להחיות ולהנכיח בתוך היחסים הממשיים עם המטפל את החוויה הטראומתית לנוכח אחר המכיר בה ובהשלכותיה. מדובר בהחיאה ממשית ובו-זמנית של ההיעדר החיצוני והפנימי. כשההיעדר החיצוני נחווה ככזה, המצב הטראומתי הבלתי נסבל של חוסר האונים מולו נוכח במרחב חדש של הכלה. תגובות אלו מקבלות משמעות, תיקוף והסמלה, המאפשרים לוותר על הדיסוציאציה ההישרדותית. זו נקודת מוצא לשינוי במערך הנפשי הדיסוציאטיבי, שכן היא מאפשרת מרחב אינטרסובייקטיבי להחיאת המנותק אצל המטופל ומרחב פנימי לחוויות חדשות.