כרך כ"ה, חוברת 1,

במאמר זה ננסה לתאר את חשיבותן של חוויות חוסר הקיום (non-being), ההיעדר וההיעלמות עבור הנפש האנושית. חוויות אלו, והתמסרות הנפש אליהן, נתפשות כהכרחיות, הן להתהוותו של הסובייקט האנושי והן לתנועת היצירה הבלתי-פוסקת בינו לבין זולתו. חלקו הראשון של המאמר יתמקד, מתוך נקודת מבט תוך-נפשית, במחשבה לפיה משאלתו של העצמי והצורך הבסיסי שלו להתמסר לחוסר קיומו הם תנאי הכרחי לכל שינוי, וכי חווית הקיום, כאשד היא מנותקת מהדיאלקטיקה קיום- היעדרות, עלולה להיעשות לקפואה וחונקת, ולהוביל ל'חרדת התמלאות'. חלקו השני של המאמר מציג את מהותה הבסיסית של האינטרסובייקטיביות כתנועה מתמשכת בין ובתוך ריבוי של מצבי עצמי-זולת, ואת גרעינה הבסיסי של תנועה זו כתנועה בין קיום לחוסר-קיום, אשר מאפשרת כל יצירה או התמרה (טרנספורמציה) שהיא. כך אינטרסובייקטיביות, יכולתם של אנשים ליצור, לחוות, להכיר, לעצב, לאהוב ולשנוא זה את זה, מבוססת על תנועתם ההדדית והמשותפת בין קיום להיעדרות - תנועת ההתמסרות. לפי השקפה זו, לב לבה של ההתמסרות הוא המרכיב האין-סופי שבה, ולב ליבה של האין-סופיות היא ההיעדרות, אותו מרכיב הכרחי המבדיל בין קיום גרידא לבין תנועת התהוות צומחת ומתפתחת. שני חלקי המאמר מלווים בדוגמאות קליניות.