כרך כ"ד, חוברת 3,

מאמר זה עוסק במטופלים המתלוננים על תחושות ריקנות, חוסר-ערך, חוסר משמעות, אי-שביעות רצון מעצמם ומחייהם ושיחד עם זאת אינם מציגים תמונה אפקטיבית של דיכאון. על בסיס התבוננות קלינית ותיאורטית, אני מציע לראות בתופעות אלו ביטויים שונים של חווית בושה פתולוגית. בין הפרדיגמות התיאורטיות השונות שהציעו הבנות דינמיות והתפתחותיות לבושה, בולטת תרומתה הייחודית של פסיכולוגית העצמי. בהסתמך על תיאוריה זו, אני מציע לראות בליקוי או בהעדר של נוכחות-המראה (mirroring) את הגורם הדומיננטי להתהוותה של בושה פתולוגית. מתוך תפיסה זו, העמדה הטיפולית המובילה ל"המסת" הבושה מבוססת על עיבודה של חוויה זו במרחב ההעברתי, באמצעות רגעים בהם המטפל מקבל על עצמו להיות עבור המטופל נוכחות-מראה אקטיבית. אלה הם רגע התהוות, בהם מתרחשת חוויה רגשית מרפאה המותאמת לחסר ולצורך הספציפיים. מהותה של נוכחות-המראה האקטיבית במפגש הטיפולי תובהר באמצעות דוגמאות קליניות.