כרך ג', חוברת 1,

מאמר זה ממליץ על הפיכת הליבון המשותף והגלוי של יחסי מדריך-מודרך לחלק אינטגרלי מן ההדרכה על פסיכותרפיה דינמית ופסיכואנליזה. בכך יכולה ההדרכה עצמה לאמץ אוריינטציה פסיכואנליטית. ההנמקות המועלות כוללות התאמה של מטרות ואמצעים, תועלת בהשגת תובנה לטיפול הנדון, ופתרון קשיים ומשברים. התנגדות להדרכה מוצגת כתופעה בלתי-נמנעת, ומועלות מספר השערות לגבי הדינמיקה שלה ומקורותיה. נידון דפוס של "תגובות הדרכתיות שליליות". עמדת המדריך מתוארת ככרוכה בקונפליקט מהותי של הזדהויות, אשר עלול להוליך לחבלות בהדרכה גם מצד המדריך. מועלה הטיעון, כי דיונים על תהליך ההדרכה פוריים יותר כשהם מתנהלים בתוך ההדרכה עצמה, ועלולים להיות מזיקים יותר כשהם מתרחשים מחוצה לה. לבסוף, נידונים כמה סיכונים של הליבון המשותף: נסיונות להפוך את ההדרכה לתחליף או למתחרה של הטיפול האישי של המודרך; שימוש בפירושי העברה לשם אינפנטיליזציה של המודרך או לשם הכחשת המציאות המוסדית; והשקיעה הנרקיסיסטית לתוך עיסוק בדיאדה ההדרכתית תוך כדי הזנחת המטופל.