כרך כ"ד, חוברת 1,

לאורך שנות קיומה של הפסיכואנליזה, הולכת תפישתה באשר ליחסים שבין הסובייקט לזולתו ומתפתחת אל עבר ראייה של הסובייקטים האנושיים כמעצבים, מכוננים, ומתקפים זה את זה בהתייחסותם ההדדית (תפישה אינטרסובייקטיבית). יחד עם זאת, מתוך בחינה של התפתחות זו, נראה כי טמונות בה סכנות מסוימות, אשר העיקריות שבהן הן אובדן המעמד העצמאי והאחדותי של הסובייקט ככזה, אובדן התוקף האוביייקטיבי של המשתתפים בקשר ושל הקשר עצמו, והעמדת היחס האינטרסובייקטיבי על מעין 'סחר חליפין' של הכרה הדדית. כדי להתמודד עם סכנות אלו דרושה שיטה אשר תציב יחדיו, באופן דיאלקטי, שלושה מימדים של קיום אנושי: המימד של הווית סובייקט, המימד האינטרסובייקטיבי, והמימד האובייקטיבי. כפי שאני רואה את הדברים, כדי לקבל תמונה מלאה של הקיום האנושי, וכדי לאפשר לתפישה האינטרסובייקטיבית לקבל את מלוא משמעותה, הן התיאורטית והן הפרקטית, צריכים שלושה מימדים אלה לעמוד זה עם זה ביחס אשר אין בו קדימות. במאמר אראה את הבעיות המתעוררות מהצבת קדימות לכל אחד מן המימדים הללו, ואציג במפורט פרשנות מסוימת לשיטתו הפילוסופית של היגל, בדבר התפתחות התודעה האנושית ומעמדה מול זולתה, כמציבה את שלושת המימדים הללו של הקיום ביחס דיאלקטי שבו הם נובעים באופן פנימי והכרחי זה מזה. מבחינה זו, שיטתו של היגל נתפשת כמאפשרת את המשך תנועתה של הפסיכואנליזה לעבר חירות האדם – חירות ולא אנרכיה – המתקבלת מתוך מלוא משמעותו של היחס שבין הסובייקטים האנושיים.