כרך ב', חוברת 3,

תורות ספרות חדשות נוטות להתמקד לא רק ביצירה הספרותית עצמה, אלא בתהליכי 'כתיבה' (ecriture) ו'קריאה' (lecture, readership) כיוצרי טקסטים ספרותיים. ההתעניינות בתנאים היוצרים ספרותיות, שצמחה בחלקה מהאסכולה של המבקר והפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה, ניתנת להחלה מרתקת על הסיטואציה הפסיכואנליטית. ניתן להבין את זו האחרונה כמעצבת במובנים מסוימים ולא טריביאליים, מעין יצירה ספרותית. זוית זו, שסימוכין לה נמצא בתיאוריות הזכרון והרישום של פרויד (1895, 1925), עשויה בעתיד לספק הבנה מעמיקה יותר לגבי מה שמהווה את האופי הסגולי של התהליך הפסיכואנליטי כדיבור מיוחד מאוד.
התיזה העיקרית במאמר זה היא שהדברים הנאמרים ומועברים בין מטופל למטפל אינם בבחינת דיבור רגיל ובשום אופן אין להבינם בצורה זו. אם נתבונן בהם כסוג של כתיבה יוצרת, בעלת דינמיקה עצמאית, יתגלה לעינינו טקסט המתחבר והולך בין שני אנשים, טקסט בעל תכונות ייחודיות משל עצמו. מאמר זה מהווה מעין מבוא ומיפוי התחלתי של שטח זה.