כרך כ"ג, חוברת 3,

המטופל השותק, בעיקר המטופל השותק שתיקה נמשכת, היווה בעיה בטיפול הפסיכואנליטי כבר מתחילת התהוותו כ"ריפוי בדיבור". במאמר זה אסקור בתחילה את התפתחות ההתייחסות לשתיקת המטופל בטיפול הפסיכואנליטי מבחינה תיאורטית וטכנית לאורך השנים, החל מתפיסת השתיקה כהתנגדות המחייבת פירושים ודרישה מהמטופל לדבר או שתיקה נגדית של האנליטיקאי כשהיא נמשכת, אל התעמקות בהבנת מורכבות השתיקה ובצורך בהתייחסות גמישה, אמפתית, קשובה ומאפשרת אליה. לאחר מכן אתאר ואדגים את הצעתי הטיפולית להיות בשתיקת המטופל באופן שהוא מעבר להבחנה בין סוגי שתיקות, מעבר לארגון האישיות של המטופל, ומעבר לגישה התיאורטית-קליני של המטפל – להיות "כלולה" בשתיקה, כשמתוך 'הינכחות' המטפל והתחברותו להעמוקה למטופל נוצרת ביניהם התקיימות נפשית מחוברת, אשר מאפשרת למטפל להיות-עם המטופל בתוככי לפיתת הקושי או המצב הפנימי בשתוק שבו תקוע המטופל, ומתוך כך מתהוות טרנספורמציה ואפשרות חדשה. יובאו שתי דוגמאות של אוגדן ושלי לגבי שתיקה מסיבית נמשכת.