כרך כ"ב, חוברת 3,

הספרות הפסיכואנליטית בשני העשורים האחרונים זרועה איזכורים של חוויות שיעמום אצל המטפל, במיוחד בקרב אלה הכותבים אודות מצבים מנטליים ראשוניים. במאמר הנוכחי אנסה לאסוף חלק מאיזכורים אלה בניסיון לעשות אינגרציה של היבטיה השונים של תופעה נפוצה זו, ולחשוב על הדילמות הקליניות שהיא מעוררת. ברצוני להציע כי חוויית השיעמום בטיפול מסמנת, מחד, מפגש עם איזור כמוס בנפש, איזור של חסך, מקום בו החוויה היא דו-מימדית, הפעילות המנטלית הושעתה והחוויות נותרו נטולות משמעות נפשית – מפגש עם הגרעין האוטיסטי שבנפש. מאידך, השיעמום הוא גם ביטוי חווייתי של ייאוש, החיאה של יחסי אובייקט פרימיטיביים עם אובייקט ראשוני שאינו נוכח מבחינה אמוציונלית. בהביאו את הריק והשיממון לחדר, המטופל נותן מקום לאובייקט הפנימי הריק, הקהה, שעמו הוא חי, ושחייב למצוא דרך לחיות באינטגרציה עם שאר האישיות. אובייקט פנימי זה הוא חלק ממהותו של האדם, חלק מההיסטוריה שלו, ולא ניתן למחוק או למלא אותו ובכך להכחיד את 'ריקותו'.